הפוסט האחרון במסגרת לימודיי לתואר השני

רגעים לפני השלמת הדרישות ללימודיי לתואר השני במסלול תקשוב ולמידה ברצוני להעלות מחשבות ותובנות על הפעילות בבלוג במשך שלושת הסמסטרים האחרונים.
עם פתיחת הבלוג היו בי רגשות מעורבים: החשש מהפומביות, על מה אכתוב בכל פעם, הרצון להתנסות בשימוש בכלי זה והחובה למלא את המטלה.
למרות האפשרות של חסימת הבלוג, פרט לחבריי ללימודים, החלטתי להשאיר את הבלוג לפתוח לכל המעוניינים והמתעניינים. החלטה זו חייבה אותי בבחירת נושאים מעניינים, כתיבה ברמה מתאימה, היווה עבורי אתגר , ואני חושבת שגם העלה לי את הביטחון העצמי.
ברשומות שכתבתי היה חשוב לי להציג חומר תיאורטי, שלמדתי במהלך הקורסים, על מנת לשתף אנשים שמחפשים מידע (לא פעם סטודנטים אמרו לי שחיפשו מידע והגיעו לבלוג שלי) ולהציג את התובנות והדעות שלי.
כמובן ששמחתי לקרוא את התגובות לרשומות, במיוחד של חברתי היקרה, אביגיל.
בכתיבת הרשומות השתדלתי לא להאריך, על מנת להזמין את אלה שנקראו לבלוג ולא להלאות אותם בכתובים. השתדלתי להוסיף מקורות מידע לאלו המעוניינים להרחיב עוד על הנושא.
בלימודים לתואר הראשון, התמחתי במתמטיקה, העיסוק בכתיבה אוריינית היה יחסית מועט ואודה על האמת, שכתיבת הרשומות היה פרוייקט עבורי.
הכתיבה בבלוג אילצה אותי להגיע לתובנות על נושאים שלמדתי במהלך הלימודים ולהכיר את הכלי בצורה מעמיקה יותר (הוספת תמונות, וידיאו, שימוש בגאג'דים)
בסמסטר השלישי, הכתיבה בבלוג היתה מלאה. המוטיבציה פחתה ומצאתי פחות עניין בכתיבת הרשומות. אני חושבת שכדי למנוע תחושה כזו, מורה צריך לתת משימות ממוקדות בכל פעם ובכך לאתגר את התלמידים, מבלי שיאבדו עניין במשימה.
תוך כדי כתיבה החששות מהפומביות נמוגה ובכל פעם שלחצתי על כפתור 'פרסום רשומה', חשתי סיפוק מהפעילות בבלוג ומתהליך הלמידה.
לגבי העתיד, אני חושבת שאמשיך לפעול בבלוג כשאמצא לנכון לשתף בנושא/ אירוע משמעותי וכשיתאפשר אשתמש בו בתהליך ההוראה . אני חושבת שהבלוג הוא כלי נהדר (ועליו כתבתי ברשומת ה SECTIONS) שיעזור לתלמידים באוריינות הכתיבה ובהבעה בכתב ובכך יעלה ויחזק את הביטחון העצמי שלהם.